אחד הזיכרונות שלי, אולי זיכרון ילדות ראשון, הוא שאני בן שלוש וקצת צועד איתו יד ביד לעבר השוק בנתניה. חצינו צומת אפוף בריחות מעורבים של קפה טחון ועוגיות שקדים, סנדוויץ' תוניסאי, מלפפון חמוץ ורוגלך מתוק והגענו ל'פלאפל מוסא'. "מנה עם הכול?" היה שואל מוסא את אבי מעבר לדוכן. "כן, בטח, רק בלי פול לילד." "למה לא תנסה עם פול? זה כל הטעם..." היה פונה אליי מוסא בחיוך מתוק.

"יושב מולי אדם מקסים שבא לנחם אותי. אנחנו משוחחים כבר כמה דקות טובות. הוא שואל אותי על אבי שנפטר ואני עונה לו באריכות רבה. השיחה נעימה וקולחת. הכול מושלם חוץ מבעיה קטנה אחת שמציקה לי לאורך כל השיחה, אין לי שמץ של מושג מיהו. אולי עשיתי איתו מילואים? יכול להיות שהוא עבד בסטודיו בפינה השמאלית? אני לא מבין מה הבעיה לחוקק חוק שכל אחד שמגיע לנחם יענוד תג עם השם שלו על החולצה. "

"גאון מי שהמציא את ההלכה שהאבֵל לא יכול לעשות כלום - גאון! אני לא יכול לבשל ארוחה לעצמי או קל וחומר לאחרים. אני לא יכול להכין לעצמי קפה. אני לא יכול לחתוך לעצמי פרוסת עוגה. אני אפילו לא יכול למזוג לעצמי מים! זה לא יתום, זה חלום! והאוכל? שולחן ערוך עמוס כל טוב מחכה לך ואתה רק צריך לבחור מהבופה, אפילו לא צריך לקום. מה שתבקש יגישו לך. הסביבה הקרובה אליך מתנהגת בהתאם למעמד החדש שלך וכולם מתנדבים להכין ארוחות לשבעה."